רבי ישראל
מקוזניץ
בן למשפחת
עניים, נולד לאביו ר' שבתי כורך ספרים בימי
זקנתו בשנת ת"ק. היה מצעירי התלמידים של המגיד
ממזריטש ותלמידם של רבי שמלקה מניקלשפורג,
רבי אלימלך מליז'נסק ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. על גדלותו בתורה
העידו גדולי דורו; רבי חיים מוולז'ין סיפר לרבה
של בריסק, שבעת שהותו בקוזניץ עסק בתורה עם
רבי ישראל יום תמים ומצאו בקי בבבלי כולו בע"פ
ממש עם לשון התוספת מלבד בקיאותו בירושלמי
ראשונים ואחרונים כאחד הגאונים. מתשובותיו לבעל
"הפלאה" נדפסו בספר "כתר כהונה" ו"גבעת פנחס". ידוע כאיש התלהבות
החסידית ומפורסם כבעל מופת. רוב ימיו היה חולני
ורפה אונים בכל זאת היה מתגבר כארי בעבודת
ה' וקרוב לחמשים שנה הרביץ תורה והעמיד תלמידים
רבים.
שימש כמגיד מישרים בקז'ניץ ודרשותיו הלהיבו
לבבות שמעיהן. עמד ביחסי ריעות וידידות קרבים עם
החוזה מלובלין ורבי מנחם מנדיל מרימנוב..
בכתבי
רבי ישראל ניכרת השפעת הכתבים של המהר"ל מפראג,
ואף חיבר ספר מיוחד על כתבי מהר"ל "גבורת ישראל". מלבד זה חיבר
רבי ישראל שורה של ספרים מהם שנדפסו במהדורות
רבות כגון "עבודת ישראל" על התורה, פרקי אבות
ובסופו חדושים על גפ"ת, "אור ישראל" על התקונים
"נזר ישראל" על הזוהר "תהלות ישראל" על תהילים
"שארית ישראל" ועוד.
נפטר ביום י"ד תשרי תקע" ו את מקומו
כמ"מ בקוזניץ מילא בנו רבי משה אליקים בריעה.
גדלות
וקטנות
אדם,
פעמים שיש לו מוחין דגדלות ופעמים שיש לו מוחין
דקטנות, ואעפי"כ ישראל קדושים הם ואינם נופלים
ממדריגתם ומתחזקים ומתמרמרים בנפשם על אשר
נפלו ממדריגתם בקטנות המוחין וחוזרים בתשובה
ומתחזקים והולכים יותר במרוצה לעשוה רצון
קונם, הוא על ידי מוחין דקטנות. משא"כ בגדלות המוחין הם הולכים לאט
ומשיגים יותר. כמו שאני בעצמי פעם אחת ראיתי הריב"ש
ז"ל בחלום ושאלתי אותו מפני מה בתחלת עבודתי
כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם והרגלתי
א"ע לעבוד הש"י הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום
אל יום בעסק התורה לשמה ובכוונת התפלה ושאר
מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי ונדמה
לי כמו יום אתמול כן היום וכמו כן יום מחר. והשיב לי בדרך
משל כשהתינוק לומד א' ב' או סידור או חומש מידי יום
ביומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד
אתמול, למשל בשבוע העבר למד פרשה א' חומש ועתה
לומד ב' פרשיות וכיוצא בו, משא"כ אם הולך ומתגדל
ולומד בעצמו גפ"ת עם הפוסקים והוא מפולפל גדול
אין ניכר בו שינוי מיום ליום. אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי
מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדריגה הוא
גדול אלף אלפים מכל המדריגות שהתינוק נעתק
בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפח"ח. ועפ"י הענין הנ"ל תבין
במה ענינים בספרי בגדלות וקטנות. עבודת ישראל השלם שמיני.
שני סוגי
צדיקיכם
נמצאים
בקרבנו שני סוגי צדיקים; האחד שהוא צדיק גדול ועושה רצון
בוראו ית' אמנם שיודע בעצמו שהיא עושה רצון
בוראו ית' ואין בכחו להחזיר הכל לשורשו לדעת
כי הכל הוא מאת רצון הבורא ב"ה, אפילו מה שעובדו. ודרך הב' הצדיקים
הגדולים אשר הם בעיני עצמם אפס ואין ומחזירין
כל מדה וכל מחשבה לשורשה כי הוא כח הבורא ב"ה
ומבלעדיו אפס ואין האור יוצא לכל העולם, וכל ההשפעות
הקדושות. שם תרומה.
כל שגדול
מחברו צריך להשפיע יותר
בעל הבית
צריך להשפיע לכל אנשי ביתו קדושה וטהרה, ומי שהוא צדיק יותר
צריך להשפיע קדושה וטהרה על כל בני עירו. ומי שהוא צדיק
יותר צריך להשפיע על כל העולם כולו כדי שיוכלו
לשוב בתשובה שלמה, שם לשבת הגדול.
הכל לצורך
הבורא
אמר מו"ר
דוב בער כי ההולך לבורא לבקש על איזה דבר, הכל צ"ל לצורך
הבורא ב"ה, כגון שמתפלל על החולה, הלא כשהרשעים לוקים שכינה
מה אומרת, כ"ש על צדיקים, ונמצאת התפלה לשם הבורא. וז"ש בי אדני, כל הצטרכותי
יש בך,
ואז כשהוא בשביל הבורא אז ידבר נא יברך דבר
ולא יחר בי. כי כשהתפלה בשביל עצמו מדקדקים
בו אם הגון לכך ויוכל לבוא שאדרבא יחרה בו, אבל לכבוד הבורא
הכל הגון לפניו ודפח'ח, ומכ"ש כשמתפלל על גלות השכינה ואמר
בי אדני הלא כל אדנותך עלי כמ"ש אתה הוא אדון
לעמך כי הגם שהקב"ה מושל בגויים אין אדנותו
אלא על ישראל .שארית ישראל לקוטים.
אינו
יודע שאינו יודע
יש שבע
דרכים שהאדם חייב לעבוד לבורא; בדרך כלל לאהבו
וליראה מפניו ולהתפאר בו ולנצח מלחמות היצה"ר
למען שמו ולהודות לד' ולדבק במלכא קדישא ולהמליך
אותו וזה
לעומת זה עשה אלהים ונברא יצה"ר וסט"א להסית
את האדם לעניני עולם הבל ורעות רוח ולהדריכו
בדרך לא טובה לאהוב ענינים זרים ולירא מבלעדי
ד' ולהתפאר בדברים אחרים וכן כולם כיוצא בהם .והכסיל אשר
בחושך הולך מתפתה אחר יצרו וגורם חלילה לכלות
ולבלע שבע מדות הקדושות בז' מדות דסט"א. והנה החוטא
בשעת חטאו ובכל יום כאשר חלילה מוסיף והולך
באולתו וכל כמה שלא חזר בתשובה איננו מרגיש
כלל שהוא רשע ומחליש כח הקדושה כנ"ל, כי טחו עיניו
מראות ולבו מהשכיל ואדרבא נדמה לו כי הוא איש
צדיק וישר והולך מישרים, האדם משוקע כל כך עד שאינו יודע
שאינו יודע. אמנם אח"כ כשהחוטא מתעורר לעשות תשובה
והוא דוגמת הקיצה משינה הוא מתעורר משינת אוולתו
ומתחרט ושב אל ד' ויפג לבו על מעשיו הראשונים
כי גדול עוונו מנשוא, ותפקחנה עיניו לראות גודל הפגם
אשר גרם במעשיו, כי מן השמים מסייעין לו לראות
איך הלך אחר שיקוץ משומם וגרם שז' מדות דסט"א
בלעו ז' מדות דקדושה. וגם הפשע הגדול אשר לא נודע כי
באו אל קרבנה שכ"כ עשה רעה עד שלא ידע בנפשו
כי חוטא הוא ונדמה לו כי הולך מישרים, בשובו מדבר
על לבו גודל העורון אשר היה לו מקודם כאשר נתאונן אדם על
חטאיו, כי כ"כ הגדיל לעשות עד שלא נודע לו כי
באו בעוונותיו מדות הקדושות אל קרבנה, עד ואיקץ. פי' ההרגשה היא
שהקיצותי והתעוררתי משינת האולת אז הרגשתי בעצמי
את כל זאת ומתמרמרת רוחו בקרבו לשוב אל ד' עד שיקבל עליו
מהיום והלאה שלא יחטא עוד, ולהיות הולך מישרים באמת. כמו כן שמעתי
מפי מורינו מהד"ב דוב בר זצ"ל כי שנות האדם נחלקים
לשלשה חלקים ימי עליה עד עשרים שהאדם מתעלה
ומתחזק בכחו בכל יום, וימי עמידה עד ארבעים שאז האדם
עומד על מעמדו, ואחר ארבעים שנה נקראים ימי ירידה, שאדם יורד ומתעלף
מכחו אבדו עשתונותיו. בשני חלקי שנים דהיינו ימי עליה
וימי עמידיה בהם בודאי היצה"ר מתגבר מחמת שהאדם
הוא בכחו וגבורתו משא"כ אח"כ היה לו לאדם להתחרט
ולשוב מדרכו ולשים על לבו כי במהרה עתיד ליתן
דין וחשבון, אמנם אחרי שהרגיל בדרך לא טובה
מתגאה בלבו. אבל מי שזוכה שנפקחו עיניו ומביט כפעם
בפעם גודל חסרונו בעבודת ד' עי"ז נשבר ונדכה
ושב אל ד' וירחמהוּ. עבודת
ישראל השלם מקץ.
המתפללים
בלבם
הצדיקים
העובדים את ה' באמת הם מלאים חרטה ושפלות רוח
ואדרבא נדמה להם תמיד כאילו מתרחקים תמיד מקדושה
ולכן מתחזקים לעבוד ד' משאת הרשעים ואנשי שקר
לא די שסרים מאחרי ד' אף גם בל אחד דרכו ישרה
בעיניו ומתהלל בלבו כי הוא ישר ונאמן ועובד
ד'. שם ויצא.
מתנה
להקב"ה
עיקר
העבודה, שאדם מחויב לעבוד לבוראה הוא שתהיה שלא
ע"מ לקבל פרס כי אם האדם מעלה בדעתו איזה ענין
ע"י עבודתו בשכר הן מעניני עוה"ז הן מעניני
עוה"ב נמצא אינו עובד את רבו אלא עובד את עצמו. רק יסוד ושורש
העבודה מבלי תקוה שום דבר רק מגודל אהבה וחיבה
למקום וללמוד תורתו ולעשות מצוותיו וזו נקראת
עבודת מתנה שהאדם נותן להקב"ה משלו. שם עקב.
דרך העבודה
שופטים
ושוטרים תתן לך; הנה פרשה זו נקראת תמיד בחודש
אלול אשר בו העת לכל איש שישוב לבוראו ונסלח
לו מחטאתו אשר חטא כל השנה ע"י חרטה והרהורי
התשובה ובכי ומספד על עוונותיו שעברו ראשו וכל כך
צריך שיתמרמר עד שיתגלו צפוני לבו לפני יודע
תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, והוא יעיד עליו
כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה. זוהי כוונת נוסח התפלה
והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, לפניך דייקא, לכן הזהירה
התורה שופטים ושוטרים, כי הם נקראים עיני העדה₪וכן יש לאדם
להעמיד על עצמו שופטים הם העינים, שלו לנוכח יביטו
על דרכו ולפלס מעגל נתיב וכן האזנים ונקבי
החוטם והפה. כי ז' חללי דגלגולת הם נק' שערים לנפש
כנודע. וזה בכל שעריך ולשפוט א"ע על כל מעלליו. ואמר הכתוב
לא תטה משפט דהיינו שלא לעוות הדין ולאמור על
מעשה רשע כי הוא עושה צדק כי התשובה והמשפט
שעושה למטה הם הכנה למעלה להוציא המשפט לאורה
בראש השנה, כאשר יבואו בני אלהים להתיצב על ה'. ואמר הכתוב
ולא תקח שוחד דהיינו שדרך היצה"ר לפתות בני
אדם ולהפילם ברשת החטא ועוון, ואחר כך הוא מתנחם
ועושה מצוה או לומד תורה ואומר בלבו שנתכפרה
לו העבירה עד שימלאנו לבו לשוב לעשות הרע, ולכן הזהירה
התורה מדרך הזה כי הוא כעין שוחד המעוור עיני
חכמים כי לא כן הדבר, שכר מצוה לחוד ועונש העבירה לחוד, ואין העבירה
מתכפרת רק עם התשובה האמתית אשר על ידה לא ישוב
עוד לכסלה. והנה יש עוד מכשול על הדרך, הגם שאדם מתחרט
כראוי ומתחיל לשוב אל ד' והוא מתפלל איזו תפלה
כראוי או שלומד קצת תורה ועושה מצוה לשמה בפתע
פתאום היצה"ר בוער בו כתנור בגסות רוח ובא לידי
גאוה חלילה, ומחמת זה מתקלקל כל דרך טוב. ואמרו חז"ל כל המתגאה
כאילו עובד ע"ז. דרך העבודה הנכונה להסתכל תמיד
על גדלות הבורא ב"ה אשר ברא השמים ושמי השמים
וכל צבאם ומכולם עיקר רצונו בעבודת האדם השפל, אחרי אשר יטהר
את יצרו ויעסוק בתורה ובעבודה זו תפלה מעומק
הלב, ובכל
זאת צריך לזכור שפלותו וחטאתו מימי קדם ולהכנע ולהיות
לו רוח נשברה וע"פ שני אלה הדרכים תכון העבודה
לה'. אמנם
מי שמתפלל ועובד לה' רק במחשבת גדלות הבורא ואינו
מקטין את עצמו אשר עי"כ הוא מתגאה ברוחו לאמור
ב"ה אני מתפלל ועוסק בתורה ובמצוות, או להיפוך מי
שמסתכל על עצמו שהוא אין ואפס רק שהוא בבחינת
מרה שחורה שמתמרמר כ"כ עד שלא יאמין שהקב"ה
ישמע תפילתו וא"כ למה יתפלל בחנם? הנה תועבת ד' גם שניהם. על זה איתא
בסוף תיקוני זוהר הק' רמז מאמר חז"ל סומא באחת
מעיניו פטור מן הראיה כי האדם צריך לפקוח עינים
א' להסתבל על גבהות הבורא ב"ה ורצונו בעבודת
שוכני בתי חומר, וב' לזכור קטנות עצמו עד אשר יעמוד
בחיל ורעדה לקיים לפניו נעבוד ביראה ופחד. והגם שיודע
האדם את ערכו הנמוכה אל יחדל מלעמוד לפני ד'
ולעשות רצונו כי כן יהיה בלב אדם לומר לעצמו
כל זמן שנשמת ישראל בקרבי מובטח אני שיקבל
תשובתי והגם שעשיתי הרע בעיני ה' עד מאד חסדו
ואמתו אל יעזבוני. שם שופטים.
אלפי
בחינות בעבודת ה'
יש ימים
קדושים המוכנים לעבדו ית' ברוחב לב באמת ויושר
והוא כמו דרך ומסלה שנוח לילך בהם מרוב דריכת
בנ"א בהם, משא"כ בין המצרים צריך תוקף ואימוץ הלב
לעבודתו יתברך בכל מיני התאמצות כידוע, שיש כמה אלפים
בחינות ומדריגות לעבוד הש"י וצריך התחזקות
גם במדריגות קטנות. שם מסעי.
שלש בחינות
כשבא
חלילה איזה דבר ערוה לעיני האדם אזי יסתכל
בשורש אותו הדבר ומיאוסו, יש עוד בחינה אחרת, שיסתכל בהניצוץ
שבאותו הדבר יש עוד מדריגה למעלה שישכיל מהיכן בא זה היופו
ויתאוה תאוה לשכינת עוזינו ולהדבק בו ית' .שארית ישראל
וישב.
העומד
בנסיון
בשעת
הנסיון כשמנסה הקב"ה את 'האדם בדבר מסתמא בזה
הרגע כביכול מסתיר קדושתו וממעט השגת האדם
אשר היה לו מקודם. כי לולא האדם היה ברור וצלול בשעת
הנסיון כמקודם לא היה הנסיון נחשב לכלום ובודאי
אין תימה מי שיודע שעומד לפני מלך גדול ונורא
שלא ימרוד בו והוא רואהו אינם ענין הנסיון, שמסתלק בהירות
האדם והרי הוא בא לידי נסיון וכובש יצרו באמונתו
ומתחזק לשוב לבוראו אז הוא נקרא עומד בנסיון.
עבודת
ישראל השלם וירא.
דומה
לשדה שמזבלים אותו
הוי מתאבק
בעפר רגליהם ,רומז למה שאמרו שיחת חולין של ת"ח
צריכין לימוד והיינו עפר רגליהם רומז על התאוות
והמדות החיצוניות החומריות שצריך האדם לעבוד
בהם את הבורא ית"ש ולהעלות הכל אל הקדושה, כי כל פועל
ה' למענהו עשה. ומזה העפר צומחים הצדיקים וגדלים
ביתר שאת ועוז. למשל השדה שמזבלין אותו כל מה שמזבלין
אותו יותר הפירות צומחים יותר טוב כמו"כ הצדיקים
כל מה שחומר והתאוות הגופניות מתגברים עליהם
מעלים אותה לקדושה יפה כחן יותר ויותר ומתעלים
עי"ז וזהו והוי מתאבק בעפר רגליהם ר"ל שילמד
האדם ממעשה הצדיקים בעניני העולם ושיחת חולין
שלהם האיך
להתגבר על כח החומר ולהעלות הכל אל הקדושה.
שם אבות.
כאשה
האוהבת את בעלה
לפעמים
משכחת, שהאשה אין לה שום תאוה להתקשט ולהתיחד
עם דודה רק מחמת הבנתה את בעלה והשתוקקה לשמח
את בעלה מתקשטת ומראה לו פנים שוחקות עד שנראה
הדבר לבעלה כאלו היא תובעת אותו. אבל באמת אין
כוונתה לשום עצמה כלום רק עבור לשמח לב בעלה. כי לפעמים היא
מרת נפשה מחמת איזו סיבות ומקרי הזמן ואז אילו
היה מבין בעלה את כל לבבה וגודל האהבה המסותרת
אשר בקרבה המסתרת כל עצבה ויגונה ומעוררת שמחת
בעלה הלא בודאי יוסיף אהבה אליה אלף מנות ככה, ואילו היה באפשרותו
שיתקן ג"כ ויסיר הצער ודאבון נפש ממנה בודאי
היה עושה כפי יכולתו. כנדון זה כנסת ישראל עם דודה כשבא
לה אינה צער ע"י איזו סיבה או איזו גזירה והיא
מתחזקת ומתקשטת לעשות רצון דודה ולשמח עמו
בשבתות ויו"ט או בשעת התפלה ועשיית המצוות
והבורא' ב"ה שהוא יודע המחשבות ומכיר בכל זה
בוערת בו אהבתה כביכול ברשפי אש עד אשר יסיר
מאתה כל יגוני הלב כי הוא יודע מרירות הנפש
והוא בעל יכולת להתגבר ולהכניע כל שונאיה.
שם לפסח.
התלהבותו
בדבר מצוה
גופו
של "מגיד מקוזניץ היה כמעט כמו עץ יבש כי נולד
לעת וקנותו של אביו כידוע עפ"י הבטחת הבעש"ט. תמיד עטפו את
גופו בפרווה בכברים וכסתות למען ייראה כאיזה
גוף ותמונת אנוש. תמיד שכב על מיטתו כאיש חלוש
וחולת, כל דיבוריו בכל הענינים היו בקול ונגון
אשר היה לומד ומתפלל. בבוקר כאשר בא להתפלל ושתי שורות
אנשים משני הצדדים עבר הרה"ק עטוף בטלית ומעוטר בתפלין
וכן משמשיו משני צדדיו ובידיהם שני נרות אבוקות
דולקים והלך ברגש ובשמחה וספר תורה בידו ורקד
רקידה אחת מול ארון הקודש ושם בו את ספר התורה
ורקד רקידה אחת אצל העמוד שהיה שם אשר עליו
שם היה יושב ועומד ומתפלל גם בשעת השמונה עשרה
הלך אנה ואנה על שלחנו. אחר תפלת שמונה עשרה קפץ מן השלחן על הארץ
שם היתה לו מפה פרוסה מעור אחד אשר עליה שכב
וגמר תפלתו אח"כ הובילוהו לביתו. כך היתה דרכו
בקודש כל היום. כי לעת התפלה אזר כגבור חלציו ואח"כ
שב למקומו כמו חולה מוטל על ערש דוי, פעם אחת קראוהו
לסעודת ברית מילה כאשר צריך היה לעלות על העגלה
רצו לעזור לו אז אמר לעומדים סביבו פתאים, שוטים וכי לכחכם
אני זקוק? הרי כח מעולה וטוב לי, כתוב "וקוי ה' יחליפו
כח" אני מסתפק בכחו של הכביכול כח רב לו ורקד
על העגלה כאיש גבור חיל. דברים ערבים.